בית החולים "הדסה" (עין כרם והר הצופים) נמצא בחדלות פירעון בעקבות גרעון מצטבר של 1.6 מיליארד שקל. הוא אינו מסוגל לרכוש תרופות וציוד, העובדים קיבלו רק חצי משכורת ופתחו בשביתה. הושמע איום כי החולים יועברו לבתי חולים אחרים (לאור מצוקת האשפוז ,לא ברור לאן).
עוד בעניין דומה
לשאלות המרחפות בחלל הדיון הציבורי לא ניתנו תשובות. האומנם הדסה חדלת פירעון? מה גרם למשבר? האם לתוכנית ההבראה המוצעת, הדורשת השקעה של למעלה ממיליארד שקל מכספי הציבור יש סיכוי לחלץ את הדסה מהמשבר?
"בחמשת בתי החולים הגדולים בישראל, מלבד "הדסה", ישנו ממוצע של 4 אנשי צוות למיטה; בהדסה עומד השיעור על 5.7"
על מנת להבין כיצד הדסה התגלגלה למצבה הנוכחי יש לערוך השוואה בינה לבין שאר בתי החולים המרכזיים בישראל וכן ולחשוב מעט על האגו של הארגון ומנהליו ועל כמה מאפיינים של ניהול ארגוני וכלכלי.
בישראל יש ששה בתי חולים מרכזיים: "רמב"ם", "רבין (בילינסון)", "סוראסקי (איכילוב)", "שיבא", "הדסה" ו"סורוקה". בבתי חולים אלה יש מחלקות לניתוחי לב, ניתוחי מוח, מכונים אונקולוגיים כולל קרינה ומרכזי השתלות. כל השישה הם אוניברסיטאיים, מלמדים סטודנטים כל השנה ויש בהם מרכזי מחקר.
בחמשת בתי החולים הגדולים, כולם מלבד הדסה, יש בממוצע 4 עובדים לכל מיטת אשפוז. בהדסה שיעור העובדים למיטה הוא 5.7. חישוב פשוט מראה כי לו שיעור העובדים למיטה בהדסה היה שווה לזה של שאר בתי החולים המרכזיים, ההוצאה של הדסה היתה קטנה בלמעלה מ-400 מיליון שקל בשנה. אמנם מספר המיטות איננו המדד הבלעדי לפעילות בית חולים, אולם גם בפעילות האמבולטורית שאר בתי החולים המרכזיים אינם נופלים מהדסה, כמותית ואף לא איכותית.
על מנת לסבר את העין הנה השוואה בין הדסה בירושלים לרמב"ם בחיפה. הגודל זהה (כ-970 מיטות), לשני בתי החולים צמודה פקולטה לרפואה והם מלמדים סטודנטים כל השנה. לשניהם יש מרכז מחקר, מרכזי מצוינות בעלי שם בינלאומי וכל קשת השירותים הרפואיים - מהבסיסיים ועד למתוחכמים ביותר. בהדסה 5,500 עובדים וברמב"ם 3,700. השכר של הדרג הניהולי ,הרפואי והמנהלי בהדסה גבוה בעשרות אחוזים מזה שברמב"ם.
"בהדסה 5,500 עובדים וברמב"ם 3,700; השכר של הדרג הניהולי, הרפואי והמנהלי בהדסה גבוה בעשרות אחוזים מזה שברמב"ם"
בהדסה הרופאים הבכירים מבלים רק חלק קטן מזמנם במחלקות ובמרפאות. רוב הזמן מוקדש למחקר ולשר"פ. בשר"פ הדסה חלוקת ההכנסות היא 85% לרופא ורק 15% לבית החולים. כיון שהרופאים עושים שימוש במתקנים ובציוד של בית החולים, ואינם משלמים עבורו, הרי בית החולים מפסיד הון עתק. לנוכחות המעטה של רופאים בכירים במחלקות יש השלכות על איכות הטיפול בחולים. נושא שממעטים לדבר בו.
הדסה הוקמה ב-1919 והייתה בית החולים האוניברסיטאי היחיד עד לפתיחת הפקולטה לרפואה בתל אביב, ב-1964. רופאי הדסה הביטו על בתי החולים האחרים מלמעלה למטה (תרתי משמע). בתי החולים "בשפלה" נחשבו לדרג ב'. השנים חלפו, בתי החולים הגדולים סגרו את הפערים ברפואה, במחקר ובהוראה, אך האווירה האליטיסטית בהדסה נותרה בעינה. יש בה טוב כי היא מעודדת להישגים, יש בה רע כי היא מעוורת את חוש הביקורת העצמית.
כל זמן שארגון "נשות הדסה" הזרים מספיק כסף וסגר את הפערים בין הוצאה להכנסה, הדסה לא היתה כפופה לחוקי כלכלת הבריאות הישראלית. כאשר הזרמת הכספים פחתה, הנהלת הדסה לא ידעה להתאים את בית החולים למציאות הכלכלית. לא נערכו שינויים בחלוקת העבודה בין הרפואה הציבורית לפרטית, לא צומצם מספר העובדים ולא נערכו שינויים בהסכמים עם קופות חולים.
להדסה יש נדל"ן בשווי מיליארדי דולרים. אין כל סיבה שהציבור יכסה את הגירעון, די בחלק מהרכוש. אם הדסה זקוקה לתמיכה כספית מהציבור, עליה להתאים את עצמה לסטנדרטים של בתי החולים המקבילים לה, בכוח אדם, בנהלי עבודה ובשכר.
למען הגילוי הנאות: הכותב הוא בוגר האוניברסיטה העברית והדסה
* המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות"
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
